מכירת מוניטין אישי לצד מכירת מניות? פס"ד חדש בביהמ"ש העליון

בימים האחרונים, ניתן פס"ד חשוב בבית המשפט העליון (ע"א 1839/19 פקיד שומה כפ"ס נגד שלמה רייזמן ואח') שעוסק בסוגייה חשובה שבה מוכר נישום את מניותיו לצד מכירת המוניטין האישי שלו כחלק מהעסקה בכללותה. עסקינן בסוגייה שכיחה אשר עולה בלא מעט עסקאות A&M כאשר הצדדים באים לשייך את התמורות השונות בעסקה.

עובדות המקרה (בקליפת אגוז):

המערער ייסד חברה פרטית בשנת 1986 בשם אזימוט טכנולוגיות בע"מ ("אזימוט"). בין השנים 1986 – 2003 כיהן המערער כמנכ"ל אזימוט וכיו"ר הדירקטוריון. בשנת 2000 נרשמו מניותיה של אזימוט למסחר בבורסה. המערער בחר בחלופה של דחיית תשלום המס בהתאם להוראות סעיף 101(א)(2) לפקודת מס הכנסה (כנוסחו דאז), קרי, לדחות את מועד תשלום המס עד למכירת המניות בפועל. בשנת 2010 מכר המערער את מניותיו לחברת אלביט, כחלק מהליך כולל שבו השתלטה אלביט על אזימוט תוך שהיא קונה מהציבור את המניות במקביל, ובכך הפכה את אזימוט לחברה פרטית.

עיקר המחלוקות בין המערער לפקיד השומה:

1. לאור העובדה שהמניות הפכו לנסחרות בשנת 2000 – מהו שיעור המס שיש להחיל על מכירת מניותיו של המערער? האם חישוב לינארי (לפי עמדת פקיד השומה) או שמא שיעור מס של 25% על כל הרווח בהתאם לעמדת המערער.
2. האם יש למסות את העִסקה כך שמלוא התמורה תסווג כמכירת מניות (לפי עמדת פקיד השומה), או שמא יש לפצל את התמורה בין מכירת מניות, ומכירת מוניטין אישי (בהתאם לעמדת המערער). המערער טען בנקודה זו כי מחיר המכירה של מניותיו (באזימוט) לאלביט מגלם בתוכו אף את התמורה עבור המוניטין האישי שלו, שעבר לאלביט, בד בבד, עם עסקת המיזוג. כתמיכה לטענתו, ציין המערער כי הוא הוסיף לכַהן כיו"ר הדירקטוריון גם לאחַר מכירת המניות, נתן שירותי ניהול לאלביט במשך כשנתיים לאחַר הרכישה, ואף התחייב שלא להתחרות באלביט במשך 4 שנים, והכל לצד העמדת המוניטין שלו, ללא הגבלת זמן, לרשות החברה הממוזג. 
3. האם רווח ההון ממכירת המניות נצמח בשנת 2010 (השנה שבה נחתם הסכם המכירה עם אלביט – לפי עמדת פקיד השומה), או שמא יש לייחֵס את רווח ההון לשנת קבלת התקבולים בפועל.

פסיקת המחוזי:

בית-המשפט המחוזי מרכז (מפי כבוד השופט ד"ר א' סטולר), קיבל את הערעור בעיקרו, וזאת בהתאם לנימוקים שלהלן:

• ביחס לסוגייה הראשונה, פסק השופט סטולר כי עמדתו של המערער מתיישבת עם לשון החוק והתכלית החקיקתית לפיה יש לראות את מלוא הרווח ככזה שכפוף לשיעור מס של 25%.
• 5.       באשר לסוגייה השנייה (האם המערער מכר גם מוניטין אישי או לאו?), פסק השופט סטולר, תוך שהוא בוחן את עובדות המקרה, מנתח את המבחנים שנקבעו בפסיקה בשאלת קיומו של מוניטין או לאו, כי יש לייחס 25% מסכום התמורה הכולל (בהתאם לחוות דעת שמאית שהוצגה בפניו מטעם המערער) לשוויו של המוניטין האישי של המערער שהועבר לאלביט במסגרת העסקה.
• באשר לסוגייה השלישית, פסק השופט סטולר כי צדק פקיד השומה שעה שקבע כי מועד אירוע המס הינו בשנת 2010 – הוא מועד אישור הסכם המכירה.

ערעור פקיד השומה לביהמ"ש העליון – קבלת הערעור:

פקיד השומה ערער על פסיקת המחוזי (ביחס לסוגיית המוניטין ונוסחת החישוב – שתי הסוגיות הראשונות). כבוד השופט שטיין (בהסכמת השופטים קרא וסולברג) קיבל את ערעור המדינה,

בהתאם לעיקר הנימוקים שלהלן:

• באשר לסוגייה הראשונה, פסק השופט שטיין כי ניתוח ההיסטוריה החקיקתית לצד התכלית, מובילים למסקנה ברורה כי עמדת פקיד השומה היא היא הנכונה, קרי, יש להפעיל את הנוסחה הלינארית ולפצל את הרווח עד המועד הקובע (שיעור מס שולי) ומאותו מועד ואילך – שיעור מס של 25%.   
• באשר לשאלת המוניטין וגילומו במחיר המכירה – קבע השופט שטיין כי המערער מבקש (דה פקטו) לבצע סיווג מחדש של התמורה בעסקה דנן ומן המפורסמות היא כי סיווג מחודש ייעשה רק במקרים חריגים, וזאת בכפוף לנטל שכנוע כבד שיוטל על כתפיו נוכח היתרון הגלום שיש לנישום מבחינת המידע ביחס למידע שבידי פקיד השומה. כבוד השופט קרא הוסיף וציין בסוגייה זאת כי הגם שלגישתו אין מדובר בבקשה של המערער ל"סיווג מחדש", אלא לבחינת תוכנה המהותי של העסקה – אין מדובר במכירת מוניטין אלא, לכל היותר, בתמורה בגין אי תחרות המוגבלת בזמן, אשר אף היא כפופה למיסוי פירותי. כבוד השופט סולברג קיבל את פסיקת חבריו ביחס לסוגיית המוניטין אולם הנמקתו היתה שונה; תוך שהוא מנתח את ההלכה שנקבעה בפס"ד אינווסט אימפקס (ע"א 5321/98), קבע השופט סולברג כי יש לבחון את העסקה בהתאם למסגרת המשפטית שנבחרה לביצוע אותה עסקה ולא לחקור אחר מניעים כאלה ואחרים. בשל חשיבות הדברים, להלן דבריו של השופט סולברג בעניין זה:    

" אם כל סכום כסף ששולם לבעלי המניות מהציבור ניתן עבור מניותיהם, ואם כל מניותיו של ריזמן נמכרו במחיר זהה למניותיהם של בעלי המניות מהציבור – הרי שלא נותר כל הפרש בין סך התשלום ששולם לריזמן, לבין מכפלת המחיר למניה במניותיו; המסקנה ההגיונית המתבקשת – הריהי כי כל אשר מכר ריזמן במסגרת העסקה היה מניות, ותו לא. מסקנה זו איננה אלא פועל יוצא של המסגרת המשפטית שנבחרה לביצוע העסקה, כפי שהוסכם על דעתו של ריזמן, לאחר ששקל את מירב השיקולים. אכן, מתווה העסקה נשא עמו תועלת בתחום דיני התאגידים; תועלת שבגינה אמנם התרצתה אלביט והסכימה לשלם מחיר גבוה יותר לבעלי המניות מהציבור, אך בה בעת נשאה עמה השלכות שליליות במישור נטל המס, למצער לגבי ריזמן, כאשר כבלה את מחיר מניותיו למחיר מניותיהם של בעלי המניות מהציבור. הבחירה במבנה זה של העסקה מחייבת אפוא לראות את ריזמן כמי שמכר מניות בלבד; בנסיבות, זה דינו לצורך קביעת שיעור חבותו במס, ושאלות בדבר מכירת המוניטין האישי שלו, או כיוצא באלה התחייבויות – אינן רלבנטיות."